בסוגייתנו מופיעה דילמה מעניינת: רבי חייא בר אבין שאל את רב חסדא: "ציבור שאין להן תמידין ומוספין, אי זה מהן קודם?"
הגמרא אומרת שהספק אינו במקרה של תמידין ומוספין באותו היום, "כי תמידין עדיפי דהוו להו תדיר ומקודש". לכן מדובר במקרה של "תמידין דלמחר ומוספין דהאידנא [של היום]".
האם עדיף להקריב את קרבן מוסף של היום (מקודש) או לשמור את הקרבן למחר עבור התמידין (תדיר)?
הגמרא לא מצליחה לפשוט את הספק והרמב"ם פוסק: "לא מצאו אלא שני כבשים אם יקריבו אותן למוסף היום אין להן תמידין למחר, הרי הדבר שקול אם הקריבום למוסף היום הקריבו ואם רצו להניחם למחר לתמידין יניחו" (הלכות תמידין ומוספין ח, כ).
"הרי הדבר שקול"?
יש לשאול מדוע הרמב"ם פוסק שהדבר שקול מדוע שלא יקריבו קרבן מוסף, והרי היא מצוה שבאה לידו תחלה (משנה למלך מגלה א, יא). וכי אינו סובר ש"מצוה הבאה לידו אל יחמיצנה"?
והנה מצינו בשו"ת הרדב"ז את השאלה הבאה: "שאלה ראובן היה חבוש בבית האסורים ולא היה יכול לצאת להתפלל בעשרה ולעשות המצות והתחנן לפני השר או ההגמון ולא אבה שמוע להניחו זולתי יום אחד בשנה איזה יום שיחפוץ. יורה המורה איזה יום מכל ימות השנה יבחר ראובן הנזכר ללכת לבית הכנסת".
תשובתו של הרדב"ז נפלאה: "הנה ראיתי אחד מחכמי דורנו בתשובה דבר זה צלל במים אדירים והעלה חרס בידו ועל יסוד רעוע בנה יסודו. בתחלה כתב דעדיף יום הכפורים ואח"כ החליפו ביום הפורים משום מקרא מגילה ופרסומי נסא דבעינן עשרה ואין ראוי לסמוך על דבריו.
אבל מה שראוי לסמוך עליו הוא דאנן קי"ל דאין מעבירין על המצות ואין חולק בזה כלל הלכך המצוה הראשונה שתבא לידו שאי אפשר לעשותה והוא חבוש בבית האסורים קודמת ואין משגיחין אם המצוה שפגעה בו תחלה היא קלה או חמורה שאי אתה יודע מתן שכרן של מצות וזה פשוט מאד אצלי. דוד בן שלמה ן' אבי זמרא" (שו"ת רדב"ז חלק ד סימן יג אלף פז).
אם כן, הרדב"ז יכריע את הספק בסוגייתנו שעליו להקריב קודם את קרבן מוסף ולא לשמור את הקרבן למחרת עבור התמידין.
מצינו הכרעה דומה גם בתחום חושן משפט. קצות החושן דן בשאלה הבאה: אם יש בעל חוב שחייב כסף לשני בני אדם, הראשון תובעו כעת כי הגיע זמן הפרעון והשני נמצא במדינת הים ועדיין לא הגיע מועד הפרעון אם יפרע את חובו כעת – לא היה לו כסף לשלם לשני במדינת הים. מה יעשה?
קצות החושן (סימן קד ס"ק ב) מכריע לפי סוגייתנו: "וא"כ כיון דאם אין המלוה תובעו אינו מצווה לפרוע חובו וכמבואר בסימן ע"ג (סעיף ח') דאפילו נשבע לפרוע אינו עובר אלא כשתובעו, ואינו חייב ליתן ליד ב"ד או להוליכו למדינת הים אלא בגזל ונשבע עליו לשקר, וא"כ הרי זה מוטל עליו היום לקיים מצות פריעת בע"ח לזה שתובעו ולזה שבמדינת הים עדיין לא הגיע זמן מצותו ולכן המצוה המוטל עליו עכשיו אינה נדחית מפני המצוה שיבא לו אח"כ.
וראיה מפרק התכלת (מנחות) דף מ"ט (ע"א) צבור שאין להם תמידין ומוספין איזה מהם קודם והיינו במוספין דהאידנא ותמידין דלמחר תדיר עדיף או מקודש עדיף, ופירש"י בלישנא אחרינא ומוספין הוי מקודש קודם תמידין דמוספין יקרבו היום ותמידין לא יקרבו עד למחר, וכן פירשו תוספות (ד"ה תדיר) אותו שזמנו עכשיו מיקרי מקודש וע"ש. וא"כ הכא נמי אותו שזמנו [עכשיו] עדיף וצריך לקיים קודם מצותו אעפ"י שלא יהיה לו לצאת ידי חובתו במצוה שיבא לו לאחר זמן כישתבענו השני".
קצות החושן סבור שאם יש מצוה הבאה לידו – עליו לקיימה מיד ולא להמתין כדי לקיים מצוה אחרת מאוחר יותר. החילוק בין יחיד לציבור נחזור לשיטת הרמב"ם וננסה להבין מדוע לא הכריע שיקיימו את המצוה הראשונה שבאה לידו (קרבן מוסף)?
הערוך השולחן ניסח את הקושיא כדלהלן: "ועדיין יש בזה שאלה, בהדין שנתבאר בס"ס הקודם בציבור שאין להם רק שני כבשים ואם יקריבום היום למוסף לא יהא להם תמידין למחר, ופסקנו דיכולים לעשות כרצונם כמבואר שם, וקשה נהי דשוין הן מ"מ הלא חובה להקריבן למוסף היום ולא להניחם על תמידין דלמחר דמצוה הבאה לידך אל תחמיצנה" (ערוך השולחן העתיד הלכות תמידין ומוספין קיט, ו).
והנה תירוצו הנפלא: "די"ל דזהו ביחיד שמא לא יחיה עד למחר, אבל ציבור אין הציבור מתים". הערוך השולחן מחדש שהכלל ש"מצוה הבאה לידו אל יחמיצנה" שיקיים את המצוה הראשונה שתבוא לידו – אמורה דווקא לגבי יחיד, אך לא לגבי ציבור. לכן אם נשים לב לפסיקות של הרדב"ז וקצות החושן – הן מדברות על יחיד. אך לגבי ציבור הכללים אחרים לחלוטין.
האמת היא שדברי הערוך השולחן מתאימים מאוד לשיטת הרמב"ם שכבר פסק את דברי רב פפא בהוריות ו, א "שאין מיתה בצבור" (הל' פסולי המוקדשין ד, א-ב "ואין כל ישראל מתים").
