במשנה מופיעות גזרות חכמים: "ואלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואין איסורן איסור הנאה: חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו, והפת והשמן שלהן" (לה, ב).
אולם בהמשך המשנה מופיעה הסתייגות: "רבי ובית דינו התירו השמן" (שם). יש דיון אם מדובר בתנא רבי יהודה הנשיא או בנכדו רבי יהודה נשיאה שהיה אמורא. רש"י סובר לפי האפשרות השניה ולא גורס שורה זו במשנה. אולם הרי"ף גרס זאת במשנה ולכן הר"ן פירש שבאמת רבי התיר את השמן, אך ההיתר שלו לא התקבל עד לתקופת נכדו.
הגזרה על השמן היתה אחת משמונה עשר הדברים שתלמידי שמאי והלל גזרו בו ביום בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון. "אמר באלי אמר אבימי סנוותאה: פתן ושמנן ויינן ובנותיהן - כולן משמונה עשר דבר הן. (ראה שבת יז, ב). יש אומרים שגזרה זו היתה עוד מתקופתו של דניאל (ע"ז לו, א).
הקושיות
הגמרא מקשה שתי קושיות חזקות: כיצד יכול היה רבי יהודה הנשיא לבטל את התקנה הקדומה של בית שמאי ובית הלל? והרי במשנה בעדיות נאמר "שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו - עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין!" (עדויות א, ה).
בנוסף הגמרא מקשה: "ועוד, הא אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: בכל יכול לבטל בית דין דברי בית דין חבירו, חוץ משמונה עשר דבר, שאפילו יבא אליהו ובית דינו אין שומעין לו!"
"הַגּוֹי כֻּלּוֹ": קבלת האומה
הגמרא מתרצת ומלמדת אותנו יסוד חשוב ביותר: הטעם שאי אפשר לבטל את הי"ח דבר שגזרו בו ביום הוא "הואיל ופשט איסורו ברוב ישראל". אולם לגבי שמן "לא פשט איסורו ברוב ישראל" ולכן רבי יהודה הנשיא התירו.
"אמר רב משרשיא: מה טעם? הואיל ופשט איסורו ברוב ישראל, שמן לא פשט איסורו ברוב ישראל, דאמר רבי שמואל בר אבא אמר רבי יוחנן: ישבו רבותינו ובדקו על שמן שלא פשט איסורו ברוב ישראל, וסמכו רבותינו על דברי רשב"ג ועל דברי רבי אלעזר בר צדוק, שהיו אומרים: אין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה; דאמר רב אדא בר אהבה, מאי קרא? 'בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים וְאֹתִי אַתֶּם קֹבְעִים הַגּוֹי כֻּלּוֹ' (מלאכי ג, ט), אי איכא גוי כולו - אין, אי לא – לא".
אנחנו לומדים מכאן שהתוקף של גזרות חכמים אינו תלוי בגדולי הדור, אלא בקבלת רוב ישראל את הגזרה. עלינו לברר מה העומק הרוחני העומד מאחורי הכח של קבלת האומה?
מעבר מכפיה לרצון
אחד היסודות החשובים במשנתו של הרב קוק הוא קבלת האומה. בספר 'לנבוכי הדור', הרב קוק כותב:
"הבסיס האמיתי הוא תורה שבע"פ, שיסודה היא קבלת האומה, שעל זה אין לפקפק כלל. ואין צריך לדרש בזה דרשות מופשטות, כי אם לשאול 'הלנו אתה אם לצרינו'. על כן, אפילו תורה שבכתב נתקדשה בקדושת תורה שבע"פ, וזה נעשה בימי אחשורוש 'קימו וקבלו', שנעשתה הסכמה כללית לקיום התורה בפועל לדורות עולם, על ידי הכרה פנימית שהיא יסוד חיינו" (פרק מה עמ' 215).
היה הכרח שבהתחלה עם ישראל יקבלו את התורה בכפיה, כפי שחז"ל דורשים על הפסוק "וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר" (שמות יט, יז): "אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם" (שבת פח, א).
לעומת זאת, לאחר שהרושם שעשה הר סיני התקטן ובד בבד עם ישראל עברו תהליך רוחני עמוק, השעה היתה מתאימה שיקבלו את התורה ברצון כפי שנאמר: "אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב 'קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים' (אסתר ט, כז), קיימו מה שקיבלו כבר" (שבת שם).
המהר"ל מסביר כיצד התבטאה קבלת התורה ברצון: "אבל הפירוש הוא, שכאשר קבלו עליהם מצוה זאת מעצמם, היא קריאת מגילה, שלא היו מוכרחים למצוה זאת, ובקבלת מצוה זאת קבלו כל התורה" (נצח ישראל יא).
המהר"ל מסביר שאם הם קיבלו את המצוה הזאת שהיא כמו תוספת למצות – כל שכן שקיבלו את שאר המצות (שם). הרב קוק מסביר את משמעות קבלת התורה מרצון:
"אבל מאת ד' היתה זאת, שאחרי עבור תקופה הארוכה שהיה מעמד האומה ברפיון ביחש לקישורה עם התורה מצד פנימיות הכרתה, הכירה אחר כך בימי אחשורוש שיסוד קיומה הוא דוקא התורה, ועל כן קבלוה ברצון כללי וחפשי, שמעתה, אין אנחנו צריכים להמשיך את יסוד התורה בפועל לענין הקיום המעשי - מהכפיה, כי אם מקבלת ישראל ברצון.
והוקבע כח הכרה כללית, שהאומה לא תחזור מהסכמתה כי זה הוא כחן של ישראל שהם 'בנים לא ישקרו', כיון שקבלו ברצון והכרה עומדים לעד בהכרתם" (לנבוכי הדור שם 218-217).
בימי מרדכי ואסתר התחדשו שני דברים: הראשון – היחס הפנימי של עם ישראל לתורה, השני – קבלת האומה מעניקה תוקף הלכתי מיוחד לקיום מצוות חכמים. בהקשר לחידוש הראשון – עם ישראל הפנימו שיסוד הקיום של האומה הוא התורה ולכן "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ" – הם בחרו בתורה מתוך הזדהות ואהבה. ליבת קבלת האומה היא האהבה.
קבלת האומה מבטאת אהבה
הרב קוק מרחיב באדר היקר על משמעות האהבה הגלומה בקבלת האומה:
"תדע שהרי אנחנו מקיימים באהבה מנהגי ישראל שאנו יודעים שלא נצטוינו בהם ע"פ שום נבואה, והכל מפני חבתה של אומתנו, אהבתה וכבודה החביב עלינו, בחבה של קדושה אלהית עליונה. וכן כל מצות חכמים שאנו מקיימים, היסוד העקרי שלהן היא קבלת "הגוי כולו", שהיא כבוד האומה והשפעתה ההיסתורית הניצחית האלהית החביבה, שכל מה שהיא יותר מתעתקת היא יותר מתחבבת ומתגלה בתוכה יותר הרצון והצביון הכללי של האומה בכללה.
ואע"ג "דאסמכנהו רבנן על לא תסור" מ"מ היסוד הברור הוא קבלת האומה, כמפורסם משום דאיכא "הגוי כולו" דוקא, היינו שנתפשט הדבר ברוב ישראל" (עמ' לח-לט).
ההשלכות של 'קבלת האומה'
הרב קוק כותב שמהרגע שקבלת האומה נכנסה לתוקף בימי מרדכי ואסתר, אין זה תלוי בכמות האנשים שמקיימים את התורה והמצוות "ואותם המכירים את עז אהבה זאת בכל לבם, הנם היסוד של האומה לעולם אפילו בהיותם מועטים בכמות, "ובשרידים אשר ד' קורא" (יואל ג, ה)" (אדר היקר לט).
הרב קוק כותב שהתוקף של גזרות חכמים אינו תלוי בגדולי הדור, אלא בקבלת האומה: "והננו רואים, למשל, שחרם דרגמ"ה במקום שנתפשט הוא חזק ואמיץ בלב האומה כשאר אשורי תורה, אע"פ שלא היה לא תנא, ולא אמורא, אלא מפני שנתחברה לו הסכמת האומה עכ"פ במשך הדורות, "וכל המוציא את עצמו מן הכלל, כפר בעיקר" " (שם).
טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן
חז"ל דורשים על הפסוק "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן" (שיר השירים א, ב): "מאי כי טובים דודיך מיין? כי אתא רב דימי אמר, אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע, עריבים עלי דברי דודיך יותר מיינה של תורה" (ע"ז לה, א). רש"י מפרש: "דברי דודיך - דברי סופרים. מיינה - עיקר תורה שבכתב".
הרב קוק הסביר: "ועיקר קדושת תורה שבע"פ, שהיא תורת הברית של ישראל, הוא מפני קדושת הכלל שניכר בה יותר, כדאמרי' בגזירת חז"ל, שצריך שיהיה הגוי כולו, כע"ז ל"ו. משום כך נאמר הלשון "כי טובים דודיך מיין, עריבים עלי ד"ס יותר מיינה של תורה" (שם ל"ה א)" (שו"ת משפט כהן הלכות טהרה סי' קכד).
כאשר האומה מקבלת על עצמה מצוות חכמים "דברי סופרים", היא מבטאת את האהבה הגדולה והחביבות לתורה ולמצוות. התוקף של קבלת האומה חזק כל כך כי הוא ביטוי של אהבה נפלאה.
