הסוגיה שלפנינו עוסקת בהבדל התהומי שבין ישראל לעמים שאינו תלוי במעשים החיצונים, אלא בקדושה הפנימית.
השאלה
הגמרא עוסקת בשאלה 'מי רשאי למול?' נראה בהמשך ששאלה הלכתית זו מקפלת בתוכה אמיתות עמוקות על זהותנו.
נשאלה השאלה בבית המדרש "מנין למילה בעובד כוכבים שהיא פסולה?"
דרו בר פפא אמר בשמו של רב שהמקור הוא מהפסוק: "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם" (בראשית יז, ט). ואם כן המילה יכולה להתבצע רק על ידי זרעו של אברהם ולא על ידי עובד כוכבים (רש"י).
אולם רבי יוחנן אמר שהמקור הוא מהפסוק: "הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם" (שם יג). רק מי שהוא מהול ימול אחרים (רש"י).
הגמרא מביאה שלושה מקרים במטרה לברר מה הנפקא מינה בין שתי השיטות (נציין שניים מתוכם):
א. גוי מהול נחשב ערל
המקרה הראשון הוא: "ערבי מהול וגבנוני מהול איכא בינייהו". הגמרא אומרת שלפי שיטת רבי יוחנן שמקור האיסור הוא מהמילים "הִמּוֹל יִמּוֹל" - לכאורה מותר להם למול כי הם מהולים.
אך הגמרא דוחה אפשרות זו בכל תוקף ומביאה משנה ממסכת נדרים (לא, ב): "ולמאן דאמר המול ימול איכא? והתנן: קונם שאני נהנה מן הערלים - מותר בערלי ישראל ואסור במולי עובדי כוכבים; אלמא, אף על גב דמהילי כמאן דלא מהילי דמו! [=רואים מכאן שלמרות שהגויים מהולים, הם נחשבים לא מהולים]".
במשנה בנדרים נאמר ש"ערלים" אינו תיאור מציאות החיצונית, אלא תיאור המהות הפנימית: "שאין הערלה קרויה אלא לשם עובדי כוכבים, שנאמר: 'כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב' (ירמיהו ט, כה), ואומר: 'וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה' (שמואל א' יז, לו), ואומר: 'פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים' (שמואל ב' א, כ)".
הרב חרל"פ מסביר "העכו"ם, שבפנימיותם ערלים הם, ועל כן גם אם בחיצוניותם מהולים הם, מ"מ בפנימיותם נשארים הם ערלים, ולכך מותר במולי עכו"ם" (מי מרום ח, כה).
ב. יהודי ערל נחשב מהול
המקרה השני הוא: "אלא איכא בינייהו: ישראל שמתו אחיו מחמת מילה ולא מלוהו". הגמרא אומרת שלפי שיטת רבי יוחנן שמקור האיסור הוא מהמילים "הִמּוֹל יִמּוֹל" - לכאורה אסור לו למול כי הוא לא מהול בעצמו.
אך הגמרא דוחה גם אפשרות זו בכל תוקף ומביאה את המשך המשנה בנדרים: "והתנן: קונם שאני נהנה ממולים - אסור בערלי ישראל ומותר במולי עובדי כוכבים; אלמא, אף על גב דלא מהילי כמאן דמהילי דמו! [=רואים מכאן שלמרות שיהודי לא מהול, הוא נחשב מהול]".
הרב חרל"פ מסביר: "כי ישראל בפנימיותם הם מהולים, ואפילו אם אינם מקיימים את המצוה, מ"מ הרי בעצם פנימיותם מהולים הם, אע"פ שעבר על המצוה, לכך אסור ליהנות אפילו מערלי ישראל" (שם).
מצות המילה מאפיינת את קדושת ישראל הפנימית
הרב חרל"פ כותב שהקדושה של עם ישראל מורכבת משתי קדושות: הקדושה הראשונה היא קדושת ה' - קדושה פנימית שאינה תלויה במעשים. הקדושה השניה מגיעה מכוחם של עם ישראל על ידי קיום התורה והמצוות. מצות המילה מבטאת באופן החד ביותר את הקדושה הראשונה.
במצות המילה ישנם שני היבטים: הראשון הוא פעולת המילה שהיא תלויה בכוחם של ישראל "אבל עצם הדבר להיות נימול זהו מכח הקב"ה. ולכן ישראל אפילו כשהוא ערל, איננו ערל אלא ביחס לפעולת המצוה, אבל בעצם מהותו נימול הוא. ואצל העכו"ם אפילו הוא נימול, אין זה אלא ביחס לפעולת המילה, אבל בעצם מהותו, ערל הוא" (מי מרום יג "וצונו על המילה").
הרב חרל"פ מסביר שזו הסיבה שהתינוק נימול בגיל שמונה ימים ולא מחכים עד שיגדל ויקיים את המצוה מרצונו. "כי מאחר שמצוה זו היא מכח קדושת אור ד', הקדושה העצמית שבישראל, שוב איננה תלויה בגדלות או ברצון, אלא שצריך כל אחד מישראל להיות מהול. ומכל מקום, כדי לגלות את הקדושה החבויה בישראל, צריכה גם להיות התעוררות מבחינת של ישראל, מכח הקדושה השניה. ולכן מצוה על האב למול את בנו" (שם).
