במשנה נאמר שבדיני נפשות אם הדיינים לא מצאו לנידון זכות, צריך לבצע 'הלנת דין' במטרה שאולי יימצא זכות למחרת. הדיינים היו מתחלקים לזוגות ונושאים ונותנים בדין "היו ממעטין ממאכל, ולא היו שותין יין כל היום, ונושאין ונותנין כל הלילה, ולמחרת משכימין ובאין לבית דין" (מ, א).
הגמרא שואלת מדוע היו נמנעים משתיית יין?
"אמר רבי אחא בר חנינא: אמר קרא: וּלְרוֹזְנִים אֵי שֵׁכָר (משלי לא, ד) - העוסקין ברזו של עולם אל ישתכרו" (מב, א).
מדוע הדיינים נקראים "העוסקים ברזו של עולם"?
המהרש"א מסביר: "והיינו דיני נפשות כמו שכתבו התוספות דנפשו של אדם היא רזו של עולם כי הוא עולם קטן".
ניתן להבין את דברי המהרש"א בכמה מובנים:
א. אחריות: האדם "עולם מלא"
למדנו בפרק הקודם שבדיני נפשות בית הדין מזהירים את העדים לדייק בעדותם ולומר רק אמת, כי גורל העולם כביכול בידיהם: "שכל המאבד נפש אחת מישראל - מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל - מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (לז, א).
כאשר הדיינים עוסקים בדין, הם למעשה עוסקים "ברזו של עולם", גורל העולם כביכול מונח בידיהם, ולכן הם צריכים לברר את הדין מתוך כובד ראש ותחושת אחריות כבדה שמחייב הימנעות משתיית יין.
ב. לימוד זכות: בכל אדם רז של אמונה
במסכת ברכות נאמר: "אמר רב המנונא: הרואה אוכלוסי ישראל, אומר: ברוך חכם הרזים" (ברכות נח, א). רש"י מסביר: "חכם הרזים - היודע מה שבלב כל אלו".
רבי יצחק אייזיק שר, ראש ישיבת סלובודקה בליטא ובארץ ישראל הסביר שבלב כל אחד מעם ישראל פועם רזי שמיים:
"וכל יהודי ויהודי הוא רז של אמונה זכה, אפילו העבריין שבישראל. וכן יש לישראל רזי תורה, כמו שמצינו בגמרא (סנהדרין מב, א) שביום שגזרו בו דיני נפשות לא היו שותים יין, מדכתיב 'ולרוזנים אי שכר' – העוסקים ברזו של עולם אל ישתכרו" (אוצרות הברכה עמ' תכח).
אם כן כאשר הדיינים עוסקים בדין, עליהם לגעת "ברזו של עולם" הנמצא אפילו בעבריין שבישראל וללמד עליו זכות.
שתי האפשרויות הללו נכונות: הדיינים "עוסקים ברזו של עולם" ונקראים להתמלא בתחושת אחריות לעולם מלא שעלולים לאבד אם יטעו בפסיקתם. כמו כן, הם נתבעים למלא את תפקידם להציל את הנידון וללמד עליו זכות ולזכור שבכל יהודי יש טוב פנימי כדברי ריש לקיש "כפלח הרמון רקתך אפילו ריקנין שבך מלאין מצוות כרמון" (סנהדרין לז, א).