חכמים לומדים מהפסוק "וְהוּא לֹא אוֹיֵב לוֹ וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ" (במדבר לה, כג) שני דינים: "חד לדיין, אידך - כדתניא, אמר רבי יוסי ברבי יהודה: והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו - מכאן לשני תלמידי חכמים ששונאין זה את זה שאין יושבין בדין כאחד".
צריך להבין מדוע שני דיינים ששונאים זה את זה, אינם רשאים לפסוק את הדין? מה פשר התלות בין יחסי האנוש שבין הדיינים לבין פסק הדין הקשור לאדם אחר?
היד רמ"ה מסביר: "ואידך קרא לשני דיינין שונאין זה את זה שאין יושבין בדין מפני שכל אחד מהן מתכוון לסתור דברי חבירו ואפילו אמר טעם נכון אינו שם את לבו לראות דבריו אם נכונים הן ואם לאו ופעמים שהשלישי טועה ונמצא הדין נגמר שלא כהלכה".
החידוש של היד רמ"ה הוא שכאשר יש בעיה של העדר שלום, הרי זה מביא לידי העדר אמת. מתוארת כאן מציאות עגומה של מחלוקת לא עניינית שבה כל צד פוסל את דברי השני רק משום שהשני אמר זאת ואינו מתייחס לתוכן דבריו.
כאשר מגיעים למחלוקת אישית כמתואר לעיל, אין טעם לשבת בהרכב כזה, משום שלא יצליחו להביא לפסק דין ענייני. לכן הבעיה אינה שהדיינים יתקוטטו אחד עם השני, אלא הבעיה היא שהם מתייגים אחד את דברי השני כפסולים, עוד לפני שהתבוננו בטעם דבריו. ולכן לא יצליחו לפסוק דין אמת.
"וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ"
ברם מי שמסוגל להגיע למחלוקת מתוך פתיחות, ענווה והקשבה אמיתית לדברי הזולת, הסבירות גבוהה יותר שיגיע לאמת. "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח, יט) – כאשר יש שלום הרי זה מביא גם לידי אמת.
במסכת עירובין (יג, ב) מסופר שההלכה נקבעה כמו בית הלל. ומדוע? "מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן".
איך ניתן להבין את דברי חז"ל? מדוע אלו סיבות המצדיקות קביעת ההלכה כמו שיטת בית הלל? והרי סיבות אלו לכאורה אינן קשורות לתהליך פסיקת ההלכה, אלא למידות והנהגות טובות!
התשובה היא שבית הלל היו "שונין דבריהן ודברי בית שמאי" כדי להבין לעומק את דברי בית שמאי ומתוך כך היו יכולים להגיע לאמת גדולה יותר. ולכן, ההלכה נפסקה כבית הלל מאחר והם הגיעו למחלוקת מול בית שמאי מתוך פתיחות, ענווה והקשבה אמיתית.
איזו דוגמא ניתן להביא לכך שבית הלל היו "שונין דבריהן ודברי בית שמאי"?
הבנת עומק השיטה של החולקים
אחת מהמחלוקות המפורסמות ביותר בין בית הלל לבין בית שמאי, היא בשאלה 'מהי התנוחה שבה יש לקרוא קריאת שמע?' בית שמאי לומדים מהמילים בפסוק "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו, ז), שבערב יש לקרוא קריאת שמע בתנוחת שכיבה ובבוקר יש לקרוא קריאת שמע בתנוחת עמידה.
אך בית הלל לומדים מהמילים בפסוק "וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ" (שם), שכל אדם רשאי לקרוא כדרכו. בית הלל היו יכולים להתעלם מהמקרא של בית שמאי ולהסתפק בהוכחת שיטתם מהמקרא שלהם, אולם הם טורחים לדרוש גם את המקרא של בית שמאי. "אם כן, למה נאמר: וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ? - בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים" (ברכות י, ב).
התברר לבית הלל שהמקרא "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" אינו מדבר על התנוחה המתאימה לקריאת שמע, אלא על הזמן המתאים לקריאת שמע. בית הלל מנסים להבין את עומק השיטה החולקת עליהם וטורחים לדון בדבריהם.
"כשהיו בית שמאי מביאין ראיה לדבריהם מן התורה ובית הלל מביאין ראיה ממקרא אחר והיו בית הלל דורשין את המקרא של בית שמאי למה בא ולא היה קל בעיניהם" (רש"י עירובין יג, ב ד"ה ושונין דבריהן ודברי בית שמאי).
אמנם בית הלל מגיעים למסקנות אחרות מבית שמאי, אך הם מתייחסים בכבוד לדבריהם. המחלוקת לגבי קריאת שמע, שבית הלל ניסו להבין את המקרא של בית שמאי, מקרינה על כל שאר המחלוקות ביניהם שבית הלל היו "שונין דבריהן ודברי בית שמאי". ולכן ההלכה נפסקה כבית הלל, כי מי שאוהב את השלום, יוכל להגיע גם לאמת.