'שליחותייהו קעבדינן' ושרשרת הדורות - סנהדרין ב, ב

מאת: נתן קוטלר

השאלה

 בסוגייתנו נאמר שמעיקר הדין צריך שהדיינים יהיו מומחים גם בדיני ממונות (הודאות והלואות), אך חכמים תיקנו שאין צורך שהדיינים יהיו מומחים "כדי שלא תנעול דלת בפני לווין". רש"י מסביר: "שלא תנעול דלת - שימנעו מלהלוות, שמא יכפור, והעדים יטעו, ולא תהא עדותן מכוונת - ויפסיד, והכא נמי, שמא לא ימצא מומחין לכופו לדין". המלווה עלול להימנע ממתן הלוואה אם גביית ההלואה חייבת להעשות בהליך שבו מעורבים דיינים מומחים. ולכן חכמים תיקנו שניתן להקל גם בדיינים שאינם מומחים. אולם יש לשאול כיצד חכמים עקרו את דין התורה שצריך שמומחים ידונו? לצורך כך יש לברר מה מקור ההיתר להדיוטות לדון בדיני ממונות: 

'שליחותייהו קעבדינן'

 מסופר בגמרא בגיטין (פח, ב) שאביי מצא את רב יוסף שהיה יושב בבית הדין וכופה אדם לתת גט לאשתו. אביי שאל אותו "והא אנן הדיוטות אנן [=כיצד אתה יכול לדון והרי אנו הדיוטות]?" והרי נאמר בברייתא "לפניהם – ולא לפני הדיוטות"! רב יוסף השיב "אנן שליחותייהו קא עבדינן מידי דהוה אהודאות והלואות". כלומר המומחים שבארץ ישראל נתנו לדיינים שבבבל רשות לדון. ומה תוקף הסמכות של 'שליחותייהו'? הרשב"א כותב שהסיבה היא משום שלא תנעול דלת בפני לווין בהודאות והלואות וגם בגט אשה. הטעם הוא שאם הדיוטות לא יוכלו לדון, הנשים יימנעו מלהינשא כי יחששו שבמקרה של גירושין הן תשארנה עגונות כי יצטרכו לחפש דיינים מומחים (שאינם שכיחים) כדי לטפל בגט. 

מה תוקף 'שליחותייהו', מדאורייתא או מדרבנן?

 לכאורה היה ניתן להוכיח מהסוגיה בגיטין שדין שליחותייהו הוא מדאורייתא, שהרי אם גט אשה הוא דאורייתא ואעפ"כ מועיל אפילו בהדיוטות הרי שיש לדין שליחותייהו תוקף מן התורה. אולם הגמרא בסנהדרין (ב,ב) אמרה שהטעם הוא משום נעילת דלת ואם כן מדובר בתקנת חכמים בלבד. 

אמנם הרמב"ן כותב בחידושיו ליבמות (מו, ב) שאפילו אם נאמר שדין שליחותייהו הוא מדרבנן אין זה סותר את העובדה שגט אשה הוא מדאורייתא כי 'כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש' ולחכמים יש את הסמכות להפקעת הקידושין. מכל מקום הרמב"ן כותב "ואפשר דמן התורה אפילו הדיוטות דנין בשליחותייהו דמומחין". 

אולם 'נתיבות המשפט' (ביאורים סימן א ס"ק א) נחרץ הרבה יותר ומוכיח שמדובר מדאורייתא:  "בזמן הזה וכו'. הנה בהא דעבדינן שליחותייהו, משמע מהש"ס שהוא רק דרבנן, דקאמר (סנהדרין ג, א) משום נעילת דלת. ולפעד"נ דבאמת הוא מדאורייתא, רק שנמסר לחכמים, ולא עשו אותנו לשלוחים רק במקום דאיכא נעילת דלת. תדע, דהא מקבלין גרים בזמן הזה מטעם דעבדינן שליחותייהו, וקידושיו קידושין ולא תפסי אח"כ קידושי שני, ואין כח ביד חכמים לעקור דבר תורה בקום ועשה. וכן מעשין אגיטין, אף דגט מעושה על פי הדיוטות פסול מדאורייתא (גיטין פ"ח ע"ב). ודוחק לומר דאפקעינהו רבנן לקידושין מיניה, דהו"ל לפרושי דהא נפקא מינה בזה לדינא". על פי דברי הרמב"ן ו'נתיבות המשפט', ניתן להשיב על השאלה שפתחנו בה 'כיצד חכמים עקרו את דין התורה שצריך שמומחים ידונו?' – התורה בעצמה נתנה סמכות לחכמים למנות שליחים (הדיוטות) לדון במקרים מסוימים כגון שיש 'נעילת דלת'. ואם כן, חכמים לא עקרו את דין התורה.  

בנוסף, חשוב לזכור שבדיני ממונות יש לחכמים את הסמכות של 'הפקר בית דין הפקר' שהוא מדאורייתא (שו"ת הרשב"א ח"א סי' תשעה ועוד) ולכן, גם מצד זה יש להם את הסמכות לדון מן התורה אפילו שאינם סמוכים. מכל מקום עלינו לברר כיצד המנגנון של 'שליחותייהו' עובד? 

'שליחותייהו קעבדינן' ושרשרת הדורות

התוספות בגיטין שואלים: "ואם תאמר היכי עבדינן שליחותייהו [=כיצד אנו עושים את שליחותם] והא [=והרי] עכשיו אין מומחין בארץ ישראל ומי יתן לנו רשות?" כלומר איך ניתן להמשיך לדון בתקופת הגלות כאשר כבר אין דיינים מומחים בארץ ישראל למנות את הדיינים שבחו"ל להיות שליחיהם? התוספות מתרצים: "ויש לומר דשליחות דקמאי עבדינן [=השליחות של הקדמונים אנו עושים]". כלומר הדיינים שבחו"ל למרות שאינם סמוכים, הם פועלים מכח השליחות של הדיינים הסמוכים הקדומים שהיו בעבר בארץ ישראל. 

יש להתבונן בדברי התוספות: אנו יודעים כי הסמיכה נועדה לתת לחכם את הסמכות לדון והאפשרות שתשרה עליו שכינה וכן ליצור רצף של העברת התורה 'סמוך מפי סמוך' ממשה רבינו ועד המומחים שבארץ ישראל. הרמב"ם כתב "אחד בית דין הגדול ואחד סנהדרין קטנה או בית דין של שלשה צריך שיהיה אחד מהן סמוך מפי הסמוך, ומשה רבינו סמך יהושע ביד שנאמר ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו, וכן השבעים זקנים משה רבינו סמכם ושרתה עליהן שכינה, ואותן הזקנים סמכו לאחרים ואחרים לאחרים ונמצאו הסמוכין איש מפי איש עד בית דינו של יהושע ועד בית דינו של משה רבינו" (רמב"ם סנהדרין ד, א). 

התוספות מחדשים שגם כאשר בטלה הסמיכה כיום אנו עדיין דנים מתוך השליחות של הקדמונים. ולכן אמנם אין לנו את כל תוקף הסמכות שהיתה לסמוכים וגם לא שורה עלינו שכינה כפי ששרתה אצל הסמוכים – אך נותר לנו דבר אחד משמעותי: "דשליחות דקמאי עבדינן [=השליחות של הקדמונים אנו עושים]" ואם כן יוצא דבר נפלא שעדיין יש המשכיות מסויימת ממשה רבינו ועד דורנו, אמנם לא באופן רשמי של 'סמיכה', אך באופן של 'שליחותייהו'. ואם כן, גם כאשר בטלה הסמיכה - השרשרת לא נותקה מעולם, השליחות מכוחם של הקדמונים ממשיכה ברציפות גם בימינו. 

סיכום

1) חכמים תיקנו שבדיני ממונות לא צריך מומחים "כדי שלא תנעול דלת בפני לווין". שאלנו כיצד ייתכן שחכמים עקרו את דין התורה שצריך מומחים לדון? ראינו שתי תשובות לכך: 

א. 'הפקר בית דין הפקר' - בדיני ממונות יש לחכמים את הסמכות של 'הפקר בית דין הפקר' שהוא מדאורייתא, ולכן יש להם את הסמכות לדון מן התורה אפילו שאינם סמוכים. 

ב. 'שליחותייהו קעבדינן' – הדיינים שאינם סמוכים שבחו"ל רשאים לדון בשליחות המומחים שבארץ ישראל. יש שכתבו שדין שליחותייהו הינו מדאורייתא (רמב"ן ונתיבות המשפט) ולכן התורה בעצמה נתנה לחכמים את הסמכות למנות כשליחים את מי שאינם מומחים לדון במקרים מסוימים כגון שיש 'נעילת דלת' (הודאות והלואות, גט אשה וכו'). 

2) ניסינו לברר כיצד המנגנון של 'שליחותייהו' עובד והרי עכשיו אין מומחים שבארץ ישראל שימנו שליחים בחו"ל? ראינו את תשובת התוס' שהדיינים שבחו"ל למרות שאינם סמוכים, פועלים מכח השליחות של הדיינים הקדמונים שהיו בעבר בארץ ישראל. 

אם כן, יוצא מדברי התוס' רעיון חשוב: באמצעות מנגנון ה'שליחותייהו' נוצרת שרשרת דורות מופלאה ממשה רבינו ועד לימינו של מסירת התורה מדור לדור.