'אין אדם משים עצמו רשע' ו'מלכת הראיות'


מאת: נתן קוטלר


מבוא

 מצינו שני כללים הקשורים להודאת פיו של האדם שלכאורה סותרים זה את זה: הכלל הראשון הוא: "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי [=דומה]" ואילו הכלל השני הוא: "אין אדם משים עצמו רשע". עלינו לשאול כיצד ייתכן שמצד אחד אנו מאמינים לאדם כאשר הוא מודה בתביעה ואילו מצד שני אנו לא מאמינים לאדם כאשר הוא מרשיע את עצמו? 

החילוק

 ראשית, יש לחלק בסוגי תביעות שונות. יש לחלק בין דיני ממונות לבין דיני קנסות ודיני נפשות. כאשר מדובר בדיני ממונות אנו מחילים את הכלל "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי" וניתן לחייבו בהודאת פיו ואילו כאשר מדובר בדיני קנסות ובדיני נפשות לא ניתן לחייבו בהודאת פיו ואנו מחילים את הכלל "אין אדם משים עצמו רשע" (רדב"ז הל' סנהדרין יח, ו; שו"ת הר"י מיגאש סימן קפו ועוד). עלינו לברר את העומק העומד מאחורי חילוק זה: 

נפשו של אדם אינו קניינו אלא קניין הקב"ה

 הרמב"ם כתב בהלכות סנהדרין (יח, ו): "גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים...אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג וכללו של דבר גזירת מלך היא". במובן הפשוט, אנו לא מאמינים לאדם בהרשעה עצמית בדיני קנסות ובדיני נפשות כי ייתכן והוא מעוניין להתאבד ולכן הוא מודה על מעשה שלא עשה. אך הרמב"ם הוסיף מספר מילים "וכללו של דבר גזירת מלך היא". מהי כוונתו של הרמב"ם בביטוי זה? הרדב"ז הסביר (שם): "ואין אנו יודעים הטעם ואפשר לתת קצת טעם לפי שאין נפשו של אדם קניינו אלא קנין הקדוש ברוך הוא שנאמר הנפשות לי הנה (יחזקאל י"ח) הילכך [=לכן] לא תועיל הודאתו בדבר שאינו שלו...אבל ממונו הוא שלו ומש"ה [=ומשום כך] אמרינן [=אומרים] הודאת בעל דין כמאה עדים דמי וכי היכי [=וכשם] דאין [=שאין] אדם רשאי להרוג את עצמו, כן אין אדם רשאי להודות על עצמו שעשה עבירה שחייב עליה מיתה לפי שאין נפשו קניינו. ועם כל זה אני מודה שהיא גזירת מלכו של עולם ואין להרהר". לפי הרדב"ז הממון הינו קניינו של האדם ולכן האדם רשאי להודות ולחייב את עצמו (הודאת בעל דין כמאה עדים דמי), אך נפשו של האדם אינה קניינו של האדם, אלא היא קניינו של הקב"ה ולכן אין האדם רשאי להודות ולחייב את עצמו (אין אדם משים עצמו רשע). נציין שהעיקרון שאין אדם בעלים על גופו יפה לא רק לגבי דיני נפשות ממש, אלא גם לכל העונשים הגופניים כגון חיוב מלקות, כדברי הרדב"ז "ומלקות פלגי דמיתה הוא" [=עונש מלקות דומה למיתה].  

סיכום

ההודאה העצמית של הנתבע נחשבת אצל רוב מערכות המשפט בעולם כ'מלכת הראיות'. אולם בהלכה ההודאה העצמית אינה מתקבלת אלא בדיני ממונות בלבד. בדיני קנסות ובדיני נפשות ההודאה העצמית אינה קבילה כלל וכלל. הסיבה לכך היא שבממונות האדם הוא הבעלים על ממונו ולכן הרשות בידו להודות ולתת את ממונו למי שירצה, אולם בדיני קנסות ונפשות האדם אינו הבעלים על גופו ועל נפשו שהם קנייניו של הקב"ה ולכן האדם אינו רשאי לשים עצמו רשע ולהודות במעשיו. ניתן להרשיעו רק על ידי שני עדים כשרים. 


נסיים בדבריו הבהירים שכתב הרב עדין שטיינזלץ זצ"ל בספרו 'התלמוד לכל' שבדיני ממונות מקבלים את הודאתו של הנתבע משום שרשאי כל אדם לתת את ממונו במתנה. "אולם שונה הדבר לחלוטין לגבי דיני נפשות. הנחת היסוד בחוק היהודי הוא כי האדם איינו שייך לעצמו, וכשם שאין אדם רשאי לגרום נזק גופני כלשהו לזולתו כך אין לו כל רשות לגרום נזק כזה לעצמו. משום כך קיים בחוק היהודי דין הקובע כי כל הודאה של נאשם אין לה כל תוקף משפטי, ואין מתחשבים בה כלל. 'אין אדם משים עצמו רשע'".


***

לתגובות ולקבלת המאמר המלא: gemarabemunah@gmail.com 

 

הציבור מוזמן לשיעור ייחודי המשלב למדנות ישיבתית עם עומק אמוני ושאלות קיומיות. השיעור מתקיים ב'זום' בימי רביעי בשעה 20:30 בע"ה. חפשו בגוגל: 'בית מדרש גמרא באמונה' (www.gemarabemunah.co.il). לקישור 'זום' לשיעור ולהצטרפות לקבוצה השקטה סרקו את הברקוד: