בעיני בני אדם


מאת: נתן קוטלר


מבוא

במאמר זה נדון בשאלה מרתקת: 'האם ישנו תוקף ההלכתי לתפיסת חומרת העבירות בעיניים אנושיות?' האם אנו מתייחסים לחומרה האובייקטיבית או הסובייקטיבית של העבירות? נניח שעבירה מסויימת חמורה בעיני הבריות יותר מעבירה אחרת, האם ניתן לטעון שפלוני שעבר את העבירה הקלה בעיניו לא בהכרח יעבור את העבירה החמורה בעיניו? 

האם מי שחשוד על הממון גם חשוד על השבועה?

 בסוגייתנו (ב"מ ה, ב) רבי יוחנן ואביי נחלקו בשאלה 'האם החשוד על הממון גם חשוד על השבועה?' רבי יוחנן סובר שמי שחשוד על הממון אינו חשוד על השבועה ואילו אביי סובר שמי שחשוד על הממון חשוד על השבועה. מהי סברת רבי יוחנן? לפי רש"י העובדה שהאדם חשוד על הממון אינה בהכרח מעידה שהוא יהיה גם חשוד על השבועה. ומדוע? "דחמיר הוא לאינשי איסור שבועה מאיסור גזילה [=בני אדם רואים את איסור שבועה באופן חמור יותר מאשר איסור גזל]" (שם). איסור גזל (במובנו הרחב) הוא איסור שרבים נכשלים בו כדברי רב יהודה בשם רב: "רוב בגזל, ומיעוט בעריות, והכל בלשון הרע" (ב"ב קסה, א). רשב"ם מסביר "רוב בגזל - רוב בני אדם חשודין על הגזל כעין גזל שמורין להתירא במשא ובמתן לעכב איש מריוח הראוי לו לחבירו". לעומת זאת, איסור שבועה לשקר הינו איסור שבעיני בני אדם הוא איסור חמור ביותר (ראה תוס' ב"מ ה, ב ד"ה דחשיד ועוד). ולכן, למרות שאדם שעובר על איסור גזל הוא לא יעז להישבע לשקר.

ההלכה מאמינה באדם 

בדוגמא לעיל (חשוד על הממון) ובדוגמאות רבות אחרות מצינו שישנו תוקף הלכתי (לחלק מן השיטות) לתפיסת חומרת העבירות בעיני בני אדם. עלינו לשאול מה הסיבה לכך? מדוע מתחשבים בתפיסת בני האדם הסובייקטיבית בחומרת העבירות? מדוע שלא נתייחס רק לחומרה האמיתית האובייקטיבית? ברובד הפשוט בוודאי שיש כאן שאלה מעשית לבירור הספק כיצד האדם החשוד ינהג לפי ערכיו [לדוגמא: האם הסבירות היא שהחשוד על הממון יהיה בהכרח גם חשוד על השבועה?]. אך ליבי אומר לי שיש כאן רעיון עמוק יותר: ההלכה מאמינה באדם. ההלכה מאמינה בטוב הגלום בכל אדם. אנו יוצאים מתוך הנחת יסוד שרוב בני האדם הם הגונים וישרים ולכן כאשר יש הוה אמינא בגמרא להתנהגות לא הגונה וישרה מצד בני אדם היא מזדעקת: "אטו ברשיעי עסקינן?" [=וכי אנו עוסקים ברשעים?!] (קידושין לב, ב; גיטין ל, ב ועוד). ולכן, ההלכה מאמינה שאפילו לאדם שעובר עבירות ישנם ערכים חשובים בעיניו וקווים אדומים שהוא לעולם לא יחצה. לדוגמא כפי שראינו לעיל אפילו אם אדם חשוד על הממון, זה לא מעיד עליו שבוודאי הוא ישבע לשקר, כי השבועה חמורה בעיני בני אדם. ודוגמא נוספת, אפילו אם אדם מוכן לחלל שבת במזיד, זה לא מעיד עליו שבוודאי הוא יחלל גם את יוה"כ במזיד שהרי בעיני בני אדם יוה"כ הוא יום נשגב לכפרה ומחילה (תוספות חולין קא, ב ד"ה הזיד). זאת ועוד, אפילו עם הארץ שבדרך כלל ישקר ביום חול לגבי מעשרות, אין זה מעיד עליו שהוא ישקר בשבת כי "אימת שבת עליו" והוא יאמר אמת בשבת (ירושלמי דמאי ד, א ובפיהמ"ש לרמב"ם שם). הרעיון הזה מלמדנו שהעיקרון העומד מאחורי הדוגמאות הללו הוא ש"אפילו ריקנין שבך מלאין מצוות כרמון" (סנהדרין לז, א ועוד).

נקודות למחשבה 

1. חשוב לזכור כי לעיתים התפיסה של בני אדם לגבי חומרת המצוות והעבירות היא מוטעית ולפעמים אפילו מעוותת [ראה: ישעיה א, יא-יז; יומא כג, א (קשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים); מכות כב, ב (בני אדם שעומדים לכבוד ספר התורה ולא עומדים לפני תלמידי חכמים) ועוד]. 

2. מדוע אנו מתחשבים בחומרת העבירות בעיני בני האדם? והרי עבירה גוררת עבירה (אבות ד, ב) ולכן אם אדם חשוד על הממון מדוע שהעובדה שהוא עבר עבירה אחת לא תגרור אחריה גם את העבירה של שבועת שקר? 

3. כיצד ניתן להתחשב בחומרת העבירות בעיני בני אדם? והרי הרמב"ם שלל עשיית מדרגות בתורה (בשו"ת סי' רסג)! 

אשמח לשמוע מה דעתכם לגבי שאלות אלו... 

לתגובות ולקבלת המאמר המלא: gemarabemunah@gmail.com

***

הציבור מוזמן לשיעור ייחודי המשלב למדנות ישיבתית עם עומק אמוני ושאלות קיומיות. השיעור מתקיים ב'זום' בימי רביעי בשעה 20:30 בע"ה. חפשו בגוגל: 'בית מדרש גמרא באמונה' (www.gemarabemunah.co.il). לקישור 'זום' לשיעור ולהצטרפות לקבוצה השקטה סרקו את הברקוד: