בסוגייתנו משורטטת תפיסת המנהיגות בישראל שהיא שונה באופן מהותי ממודלי המנהיגות אצל אומות העולם (כדברי רש"י במדבר כז, יז על המילים בפסוק "אשר יצא לפניהם").
"וַיֵּשֶׁב בְּבֵית הַחָפְשִׁית"
הברייתא אומרת שנשיא שחלה אינו מביא קרבן נשיא, אלא קרבן הדיוט, כי הוא עבר מנשיאותו והרי הוא כהדיוט (תוס' הרא"ש). רב אבדימי בר חמא מסביר שמדובר דווקא בנשיא שנצטרע כפי שנאמר: "וַיְנַגַּע ה' אֶת הַמֶּלֶךְ וַיְהִי מְצֹרָע עַד יוֹם מֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בְּבֵית הַחָפְשִׁית וְיוֹתָם בֶּן הַמֶּלֶךְ עַל הַבַּיִת" (מלכים ב' טו, ה). הגמרא מסיקה מכאן: "מדקאמר בבית החפשית, מכלל דעד השתא עבד הוה". רש"י מפרש: "דשררות עבדות הוא לו לפי שמוטל עליו עול רבים". הגמרא מביאה מעשה הממחיש את התפיסה שהמלכות והשררה הן עבדות:
שררה או עבדות?
רבן גמליאל ורבי יהושע פעם הפליגו בספינה. ההפלגה התארכה יותר מהמתוכנן וכתוצאה מכך הצידה שרבן גמליאל נטל עמו – נגמרה. הוא נאלץ לאכול מצידתו של רבי יהושע שלקח עמו יותר, כי הוא צפה מראש בחכמתו שהספנים יטעו בניווט בשל כוכב שעולה פעם בשבעים שנה.
רבן גמליאל התרשם מחכמתו של רבי יהושע ותמה על כך שנאלץ להפליג בספינה לפרנסתו. רבי יהושע אמר לו "עד שאתה תמה עלי, תמה על שני תלמידים שיש לך ביבשה, רבי אלעזר חסמא ורבי יוחנן בן גודגדא, שיודעין לשער כמה טפות יש בים, ואין להם פת לאכול ולא בגד ללבוש!"
הגמרא מספרת שרבן גמליאל נתן דעתו עליהם להושיבם בראש כדי שיהו מתפרנסים מאותה שררה שיתן להם (רש"י). ואכן כאשר רבן גמליאל עלה מהספינה, הוא רצה למנות אותם כמנהיגים: "כשעלה, שלח להם ולא באו, חזר ושלח ובאו. אמר להם: כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם, שנאמר: וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו לֵאמֹר אִם הַיּוֹם תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם הַזֶּה" (מלכים א' יב, ז).
הנצי"ב שואל מדוע רבן גמליאל לא הביא ראיה מהפסוק על עוזיהו "וַיֵּשֶׁב בְּבֵית הַחָפְשִׁית"? והרי הגמרא לומדת משם שהמלכות היא עבדות? מדוע בחר להביא ראיה דווקא מעצת הזקנים לרחבעם?
הנצי"ב מלמדנו שיש שני היבטים לשררה על הציבור: ההיבט הראשון הוא עשיית צדק להציל עשוק מיד עושקו. וההיבט השני הוא כבוד המלך שאי אפשר למחול עליו. ההיבט הראשון הוא עבדות, כי משום שהמלך עובד את הציבור הוא מחויב להלחם למען הצדק.
אך לכאורה היינו חושבים שההיבט השני אינו עבדות, כי הוא תובע את כבוד עצמו. אך רבן גמליאל חידש ולימד לדורות שגם ההיבט השני אינו אלא עבדות. מנהיג שתובע את הכבוד לא לטובת עצמו, אלא לטובת הצבור, נחשב שעובד את הציבור. לכן רבן גמליאל לא הביא את הפסוק על עוזיהו, כי אפילו שנצטרע לא ירד מכבודו מאומה, אלא היה חופשי מעבודת הצבור להלחם למען הצדק ולכן נאמר "וַיֵּשֶׁב בְּבֵית הַחָפְשִׁית".
הנצי"ב מלמדנו שרבי אלעזר חסמא ורבי יוחנן בן גודגדא לא חששו מההיבט הראשון כי ידעו שהשררה היא עבדות לציבור. אך הם חששו מההיבט השני של תביעת כבוד עצמם. אך רבן גמליאל לימד אותם שגם ההיבט השני הינו עבדות לציבור.
לכן רבן גמליאל הביא את הפסוק של עצת הזקנים לרחבעם "וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו לֵאמֹר אִם הַיּוֹם תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם הַזֶּה וַעֲבַדְתָּם וַעֲנִיתָם וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים כָּל הַיָּמִים". כי בעצה זו כלולים שני ההיבטים הללו:
א) "אִם הַיּוֹם תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם הַזֶּה" – זהו ההיבט הראשון שהוא צריך לעבוד את העם על ידי שנלחם למען הצדק בכל כוחו.
ב) "וַעֲבַדְתָּם וַעֲנִיתָם וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים" – זהו ההיבט השני שגם בשעה שינהיג שררה על הצבור ויתבע את כבודו – זה צריך להיות מתוך תפיסה של עבדות לציבור.
נקודת הבוחן לדעת האם המלך תובע את כבודו לטובת עצמו או לטובת הצבור, מתבטאת בסגנון דבריו לצבור "וַעֲנִיתָם וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים". אם הוא עונה להם דברים טובים ומפייסם בדברים על כך שהוא נוהג בשררה – ניכר שהוא לא תובע את הכבוד לטות עצמו, אלא הוא מבקש באמת ובתמים את טובת הצבור (רינה של תורה לנצי"ב – מטיב שיר השירים ה, ג).
"עבד לעם קדוש"
הרב קוק ביטא תפיסה כפולה זו כשחתם בסוף אגרותיו "עבד לעם קדוש על אדמת הקודש". באחת מאגרותיו לאביו כתב: "ובכלל, כל ישעי וחפצי מאז באי אל הקודש, בעזרת צור ישועתי ב"ה, רק לעבוד לטובת אה"ק ועם ד' השוכן בה, ואין לי שום חפץ ודאגה בשביל עסקי הפרטיים, שאינם חשובים כלום לטובת הכלל של הגוי כולו, יברכם ד', ויצמיח קרן ישועה" (אגרות הראיה ח"א אג' ריב עמ' רסג וראה מועדי הראיה פרק יח רעיא מהימנא).
כאשר הרב קוק ראה שהמושבה ואדי-חנין (נס ציונה) היתה "הרוסה בלא שום הנהגה", הוא נאלץ להתערב להקים ועד שתנהיג את המושבה. באגרת לאנשי המושבה כתב: "את הועד אשר סבבתי שיבחר ע"פ האסיפה אשר יעדתי בהיותי במושבה, הוכרחתי לאשר, לא מפני שיש בי איזה נטיה להשתרר ח"ו על שום מושבה בעסקיה הפנימיים. הנני מאושר להיות עבד לעם ד' יושב ציון, ואיני רוצה כ"א בכבודם והטבת מצבם" (שם אג' רטו עמ' רסו).
