בלימוד בשיטת גמרא באמונה נעשה מאמץ מיוחד להקשיב לשיחת החכמים ולהתבונן בסיפורים המובאים בגמרא. כל מילה מדוייקת ומשמעותית לחיינו.
מעשה דאביי
בסוגייתנו מסופר שרב עוירא הגיע מארץ ישראל לבבל וסיפר 'מעשה רב' על רבי יהודה הנשיא: "מעשה ובא לפני רבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד – וטרפה".
כאשר אביי שמע מעשה זה מרב ספרא, הוא שלח לקרוא לרב עוירא כדי ללמוד ממנו על הנסיבות שהובילו לרבי לפסוק כפי שפסק, אך רב עוירא לא רצה להגיע אליו.
הגמרא מספרת שאביי מחל על כבודו והלך בעצמו לרב עוירא. כאשר הגיע לבית אשר בו שהה רב עוירא, אביי ראה שהוא נמצא על הגג וביקש ממנו לרדת, אך רב עוירא סרב. אז אביי עלה לגג בעצמו כדי לשמוע ממנו את הסיפור ישירות ממנו. בסופו של דבר התברר שלא היה חידוש מיוחד בסיפור שהרי רבי נהג לפי משנה מפורשת. אביי אמר לרב עוירא כמה הוא טרח כדי לשמוע את הסיפור ישירות ממנו.
במעשה זה, אביי לימד אותנו שני עקרונות חשובים בלימוד תורה:
א. התאמצות לבירור האמת
ראשית, אנו לומדים מכאן כמה יש לטרוח כדי לברר את העובדות באופן מדוייק ובלתי אמצעי. וזו הסיבה שאין ללמוד הלכה מפי מעשה – עד שיאמרו לו הלכה למעשה (ב"ב קל, ב), כי אנו לא יודעים את כל הפרטים ומהי הסיטואציה של המעשה (רשב"ם שם; תוס' הוריות ב, א ד"ה הכא מסקינן).
ב. ענוה בלימוד תורה
בנוסף, המאירי מפנה את תשומת לבנו לנקודה אחרת: "לעולם אל ישתמש אדם במדת שררה לענין תלמוד תורה אפילו במדה ההוגנת לו ואפילו ללמוד דבר אחד ואפילו היה זה שרוצה ללמוד הימנו מתעטר במה שאין ראוי לו מעשה היה בתלמיד אחד שבא ואמרו שמועה מפיו לפני גדול העיר ושלח לו גדול זה שיבא לפניו ולא רצה לבא הלך הוא לביתו והיה התלמיד בעלייה ושלח לו שירד ולא רצה לירד עלה הוא לפניו ושאלו על אותו דבר והלך לו".
במסכת מנחות (ז, א) מסופר שפעם נשתכחה מסכת מנחות מאבימי והוא הלך לבית מדרשו של רב חסדא תלמידו כדי שיזכיר לו תלמודו. הגמרא שואלת מדוע אבימי שהיה רבו של רב חסדא לא שלח לו שיבוא אצלו? התשובה של הגמרא היא שאבימי סבר שכך יסתייע הדבר יותר. רש"י מפרש: "מסתייע מילתא - משום יגעתי ומצאתי (מגילה דף ו:)" [להרחבה בענין היגיעה והמציאה ראה בספרי גמרא באמונה על מסכת מנחות].
רבי אהרן קוטלר כותב: "בהאי מעשה דאבימי נראה דהיגיעה שהיתה שם לא היתה רק בעצם טורח ההליכה וההגליה למקום תורה של רב חסדא, אלא שעיקרה היה בהכנעה והענוה היתירה שגילה אבימי בלכתו למתיבתא של תלמידו ללמוד הימנו, כי עיקרה של יגיעה אינה רק ביגיעת בשר, אלא בכוחות הנפש ובהתגברות על מניעות הבאות ממדות וכוחות הנפש.
וביחוד הוא כן ביגיעה במידת הענוה, שהרי הענוה יסוד מוסד היא לקנית התורה, ולא זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם אלא מפני שהיו נוחין ועלובין (עירובין יג, ב). וזהו שרצה אבימי שיהא הלימוד בדרך הכנעה וענוה ובהכי מסתייעא מילתא טפי, דהיכא דהלימוד בעצמו הוא בענוה בודאי הוא דמסתייעא טפי".
רבי אהרן קוטלר כתב שישנם שני סוגים של יגיעה בתורה – יגיעה גשמית בכוחות הגוף ויגיעה רוחנית – במידות הנפש. אצל אבימי התקיימו שני סוגי היגיעה. ראשית, הוא התאמץ ללכת לבית מדרשו של רב חסדא וזו יגיעה גשמית.
בנוסף, מתוקף היחסים בין רב לתלמיד, היה מצופה שרב חסדא יגיע אליו, אך אבימי מחל על כבודו ומתוך ענוה הוא הלך לתלמידו ללמוד ממנו – זו יגיעה רוחנית.
נראה שגם בסוגייתנו התקיימו שני סוגי היגיעה. אביי טרח וכיתת רגליו ללכת עד למקום בו שהה רב עוירא. בנוסף, הוא התייגע מבחינה רוחנית בכך שמחל על כבודו למרות שראוי היה שרב עוירא ילך אליו.
"הויות דאביי ורבא"
הגמרא נקראת "הויות דאביי ורבא" (ב"ב קלד, א). מפני מה זכה אביי לכך שלימוד הגמרא נקרא על שמו? אולי אביי זכה לכך בזכות ענוותנותו המיוחדת, כדברי רבי אהרן קוטלר ש"הענוה יסוד מוסד היא לקנית התורה, ולא זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם אלא מפני שהיו נוחין ועלובין (עירובין יג, ב)". היגיעה הרוחנית של הענוה סוללת את הדרך לסיעתא דשמיא בלימוד.
כלים בשיטת לימוד גמרא באמונה: במאמר זה נעשה שימוש בכלי 5: שיחת חכמים צריכה תלמוד.
